האם הכאב חיוני להתפתחות?
אביב אריאן - 18/02/2013

המאמר פורסם במקור בעדכן של האוניברסיטה הפתוחה

אביב אריאן, חבר סגל האו"פ, הוא פסיכולוג קליני מומחה, המוצא עניין רב לא רק בתיאוריות של פרויד וויניקוט אלא גם בתורות המיסטיקה של המזרח הקרוב ושל המורים הרוחניים של המזרח הרחוק. אלה וגם אלה רואים בכאב הזדמנות בדרך להתפתחות האישית. "לפי התיאוריות הרוחניות, לא פעם היקום מבקש ללמד אותנו דברים. כאשר אנחנו מסרבים להקשיב, בא הכאב לפקוח את עינינו".

ביום העיון בנושא "מצוקה ודרכי התמודדות", שערכה המחלקה לחינוך ולפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, נשא אביב אריאן, מרכז ההוראה של הקורס "פסיכופתולוגיה", הרצאה בשם "מצוקה, כאב, התפתחות". אריאן פתח את הרצאתו בתרגום שיר מ"ספר החיים והמתים הטיבטי":

אני צועד במורד הרחוב. / יש שם בור גדול במדרכה / ואני נופל לתוכו. / אני אבוד… אני חסר אונים. / זו לא אשמתי. /
לוקח לי נצח למצוא את הדרך לצאת מהבור
.

אני צועד במורד אותו רחוב. / יש שם בור גדול במדרכה
. / אני עושה כאילו אני לא רואה אותו.
אני נופל אליו שוב. / אני לא מאמין שאני שוב באותו מקום. / זו לא אשמתי. / עדיין לוקח לי זמן רב לצאת מהבור.

אני צועד במורד אותו רחוב. / יש שם בור גדול במדרכה./ אני רואה שהוא שם./ אני עדיין נופל… זה הרגל. / העיניים
שלי פקוחות. / אני יודע איפה אני. / זו אשמתי. /אני יוצא מהבור באופן מיידי.

אני צועד במורד אותו רחוב. / יש שם בור גדול במדרכה. / אני עוקף אותו מסביבו

אני צועד ברחוב אחר.

לא להיבהל מהמצוקה
אביב אריאן, השיר שאתה מצטט מדבר על לקיחת אחריות והפקת לקחים. אבל למה כאב הוא חלק חיוני מהפקת הלקחים ולמה הוא מקדם התפתחות?

אביב אריאן: "הבור שעליו מדבר השיר הוא בור שאתה נופל אליו שוב ושוב כשאתה לא מודע לתבניות שעל פיהן אתה מתנהל. זהו שיר על התפתחות ועל שינוי. במצב של מצוקה שאתה נקלע אליו, מצב שכרוך בסוג מסוים של כאב, נוצרת הזדמנות להתפתחות. הכוונה היא למצוקה מתחום החיים הנורמליים — כמו בעיות ביחסים עם אנשים, בעיות כלכליות— ולא אירועים טראומטיים כמו פיגוע, צונאמי, או התפרקות פסיכוטית. מצוקות שהן בטווח החיים הנורמליים, כמו פיטורין, יוצרות תחושות של חרדה, כעס, חוסר אונים, ודיכאון. אלה לא דברים קלים — אבל אם לא נבהלים מהם, אם לא נבהלים מהכאב, אם מוכנים להתמודד איתו תוך השקעה של מאמץ, באמונה ובנחישות — יש להשקעה הזאת תוצאות איכותיות, הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך. "המילה 'כאב' משמשת כאן ככותרת–על לכל הרגשות "הלא–כיפיים" שאנו, בדרך כלל, היינו מעדיפים שלא לחוות: תחושת אובדן, אכזבה, קנאה, חוסר אונים, תסכול, עלבון, פגיעות, עצב, תחושת אשמה, תחושת כישלון, נחיתות, צער, פחד, חרדה וכו'.

"ניקח לדוגמה שיברון לב של בחורה שננטשה על–ידי בן זוגה. התגובה האימפולסיבית היא לנסות לכבות את הכאב, באמצעות מציאת בן–זוג חלופי, או באמצעות בריחה למשקה, לסמים וכו'. לפעמים הכאב גדול עד כדי כך שנכנסים לדיכאון, שיש נשים שינסו לצאת ממנו באמצעות מסע קניות. מה פתרון כזה תורם מבחינת ההתפתחות הנפשית? איך קנייה ב–ZARA יכולה לשפר את הסיכוי לקשר טוב ויציב יותר בפעם הבאה? היא אולי יכולה להקל זמנית את הכאב, לעשות 'פו' על האצבע, אבל היא לא יכולה להציל בחורה ששבה ונכנסת לאותו דפוס של קשר — מלעשות זאת שוב בפעם הבאה.

"מה שכן יכול, כנראה, לעזור היא נכונות להרגיש את הכאב ולנסות לראות בעיניים פקוחות, גם אם דומעות, איפה טעינו, למה בחרנו בן זוג שהוא לא טוב בשבילנו, או למה הבאנו בן זוג שכן נראה לנו מתאים להחלטה לקום וללכת, כשבחרנו לנהל איתו קרבות התשה יומיומיים, על נושאים חשובים ולא חשובים. אם נשכיל להכיל את הכאב ולראות את הדברים בבהירות ונאתר את התבניות שיצרו את המציאות הכואבת — נוכל לצפות לשינוי וניצור התפתחות.

"אם לא נבהלים מהמצוקה, אם ממירים אותה בכאב ומסוגלים להכיל את הכאב — אנחנו עושים את הצעד הראשון בכיוון של התפתחות. לכן, מצוקה כשלעצמה היא לא בהכרח דבר רע. יש שפות שבהן, משבר והזדמנות מסומנים על ידי אותה המילה עצמה. בספרו של רשאד פילד, 'המחסום האחרון' מובא ציטוט מפי מורה רוחני שאומר: 'עליך להבין, שדרך זו מחייבת סבל מודע. זכור, כי שיח הוורדים יכול להצמיח ורד מושלם רק כתוצאה מגיזום נאות.

הגיזום עלול להכאיב זמנית לשיח, אך לו היה הצמח מסוגל להבין את הצורך בגיזום, היה מתמלא בשמחה בכל פעם שהגנן היה מתקרב עם המזמרה. אם אנחנו נכנסים למשעול הזה, עלינו להכיר בצורך בסבל'. התיאוריות הרוחניות יטענו שלמעשה, הרבה ממה שקרה לנו לאורך חיינו וממה שקורה לנו בהווה הוא מעין 'גיזום', אם רק נשכיל לראותו ככזה. או אז נפיק ממנו את המקסימום".

לא להיכנס לקורבניות מדשדשת

אבל למה "הדרך מחייבת סבל מודע"? למה חייבת ההתפתחות לעבור דרך כאב? למה לא יכולות להיות ארוחות חינם בתחום הזה?

אביב אריאן: "אינני טוען שהתפתחות לא יכולה בשום מקרה לבוא בלי כאב — אבל במקרים רבים מאוד, היא עוברת דרך כאב, כמו לידה, שהיא תהליך מכאיב, אבל גם מאוד מספק. בהרבה מאוד מקרים, כשאתה מתמודד עם קושי ומסכים להרגיש את מה שהוא מעורר אצלך, אתה בעצם מגלה בעצמך כוחות ומשאבים פנימיים שבכלל לא ידעת שקיימים בתוכך, כי לא נזקקת להם כשהכל הלך חלק. אתה מחלץ אז מתוכך תושייה ויוזמה, סיבולת, סבלנות, אורך רוח, כושר הסתגלות, יכולת של חשיבה אחרת על הדברים.

אתה מגלה בעצמך יכולת לתקשורת בין אישית ואפילו חום ואהבה חדשים. בעצם אתה מחדש את יכולת ההתפתחות המדהימה שקיימת בכל אדם מעצם לידתו. "התנאי שכל זה יקרה הוא שבשעה של מצוקה, אל מול משבר, אין להיכנס לקורבניּות מדשדשת, האופיינית במקרים כאלה. לא להרגיש חסר אונים אל מול המציאות המשתנה. אם אתה כן מרגיש חסר אונים, אז תרגיש את חוסר האונים — ומתוכו תפעל להתפתח. המטרה היא להתמודד עם המצב, להכיל את הקושי הטמון בו — וכך להתחבר לכוח ההתפתחות המצוי בכל אחד מאיתנו.

"לפעמים, תוך כדי כך, תגלה שהסביבה עצמה יכולה ומוכנה לתת לך הרבה יותר ממה שחשבת, פתאום אנשים חביבים יותר, רוצים לעזור יותר—כשאתה רוצה לעזור לעצמך. "אם לתמצת את ויניקוט, אחד מגדולי התיאורטיקנים הפסיכואנליטיים, יש שני שלבים מרכזיים בהתפתחותו של תינוק: שלב התלות המוחלטת ושלב התלות היחסית. בשלב התלות המוחלטת של התינוק באמו, הוא מרגיש שיש לו יכולת שליטה בלתי מוגבלת על כל מה שיקרה (חוויה אומניפוטנטית).

תחושתו היא שאם הוא רוצה משהו — המשהו הזה מיד יגיע אליו. ואז, לאט–לאט, בערך בגיל שישה עד שמונה חודשים, הוא מבין שהצרכים שלו מסופקים על ידי מישהו חיצוני. מודעות זו לנפרדות מהסביבה הינה ההתחלה של תחושת העצמי של התינוק, שבאה יחד עם חוויית אובדן — אובדן השליטה המדומיינת שלו באמו — ועם חרדת הפרידה שלו ממנה. בשלב המשברי הזה, מוצא לעצמו התינוק פתרון בדמות מה שוויניקוט מכנה בשם "אובייקט מעבר".

לא להפוך תסכולים מולדים
"המהות של אובייקט המעבר היא לשמש מתווך בין עולם הפנטזיה של האומניפוטנציה של התינוק בשלב התלות המוחלטת לבין קבלת המציאות בשלב התלות היחסית. זהו ה"שמיכי", או המוצצי, או הדובוני (המסמורטט לעיתים קרובות) שהפעוט מתעקש להישאר צמוד אליו. האובייקט הזה מצליח להרגיע אותו כי מוטבעת בו יכולתו של התינוק לברוא לעצמו עולם משלו ולספק לעצמו צרכים, כמו תחושת ביטחון. מציאת האובייקט מפחיתה אצל התינוק את החרדה באופן מיידי. לעיתים התינוק מתייחס אל אובייקט המעבר כאילו הוא אימו, למרות שהוא כבר יודע שהוא לא. כאמור הוא ניצב באמצע הדרך שבין מציאות ופנטזיה. התינוק יכול לחבק אותו מתי שהוא רוצה, להעתיר עליו אהבה וחום כרצונו — כאילו הוא אמו, ושלא כאמו, הוא נמצא לרשותו בכל עת. הוא יכול לישון איתו, לרוץ איתו, למצוץ אותו ואוי ואבוי אם הוא הולך לאיבוד.

"למה זה חשוב לענייננו? כי אובייקט המעבר הוא משהו שיצר התינוק — לאחר שהכיר בכך שהמציאות, כפי שהוא תפס אותה, השתנתה ולאחר שחווה

את תחושות האובדן, החרדה והכאב. הוא הכיל אותן ומצא את הדרך לשאת אותן בהצלחה תוך גיוס המשאבים הפנימיים שלו. התינוק עושה בכך צעד התפתחותי קריטי לאיכות חיים, כבוגר, וזה צעד שנעשה בהחלט תוך התמודדות עם חרדה ומצוקה. מבחינה זו אפשר לראות ביצירת אובייקט המעבר — אב טיפוס לכל התפתחות נפשית. לכן לא צריך להבהל ממצבי מצוקה. "לא פעם, מצבי מצוקה גורמים לאדם להתפתח, להמציא פתרונות גאוניים — כמו אובייקט המעבר. אם התינוק היה ממשיך להישאר צמוד לשד אמו, הוא לא היה מתפתח כראוי מבחינה רגשית.

"מבחינה זו, ההורים עושים לא פעם עוול — ואף נזק — לילדים שלהם בגלל הרצון לחסוך מהם תסכול בכל מחיר. בחברה המערבית כיום, קשה להורה לתסכל את ילדו. הוא מזדהה עם הילד ורוצה לחסוך ממנו את הכאב, העלבון, התסכול וכו'. אבל אלו הם רגשות הכרחיים להתפתחות. כמובן,

מדובר בתסכול ברמה סבירה, לא בהתעללות, ולא בפגיעה מכוונת. אבל בהחלט לא רצוי לנסות 'להציל' את הילד מהתסכול הזה, רק בגלל שלנו, כהורים, קשה לפגוש בו. הרבה מאוד הורים הופכים להיות 'קציני בידור' של הילדים שלהם מפחד הקריאה 'משעמם לי'. שעמום, או תסכול במידה סבירה, יכולים להביא להתפתחות רגשית ולפיתוח היצירתיות, כלים שהילד עצמו יוצר כדי להתמודד עם אותו 'משעמם לי'. אם הוא עושה את זה, תחושת הערך העצמי שלו עולה בעקבות ההישג. אבל זה יכול לקרות רק בתנאי שההורה מסוגל להכיל את השעמום ואת התסכול, ולא לרוץ מיד להושיע מהם את הילד. רק כך נותנים לילד הזדמנות להתפתח".

להשתחרר מדפוסי העבר
אתה עובד כפסיכולוג קליני. איך מושגת התפתחות נפשית בטיפול?
אביב אריאן: "אביא כדוגמה מקרה טיפולי: דניאלה, אישה בשנות ה–30 המאוחרות לחייה, אם לשלושה, הגיעה לטיפול מפני שלמרות שכלפי חוץ היא נחשבת לאישה מאוד מצליחה בכל תחום שבו היא נוגעת, יש בה הרבה מאוד תוקפנות והקשרים הבין אישיים שלה — עם בעלה, ילדיה, חברותיה ועמיתיה לעבודה לא מספקים אותה. היא נמצאת בדשדוש קורבני–תוקפני עמוק, מרגישה שכולם רק לוקחים ממנה כל הזמן ולא נותנים לה כלום בתמורה, לא מספקים לה את מה שהיא רוצה מהם. את יומה היא מסיימת עם כמה סיגריות מריחואנה, כדי להירגע.

"בטיפול היא החלה להבין לאט–לאט שבהתנהגותה היא אחראית לפחות ל–%50 מהבעיות שעליהן היא מתלוננת. לא קל לנו לראות שאנו אחראים לבעיות שלנו. קל לנו הרבה יותר להאשים את כל העולם ולהרגיש קורבן. "במהלך הטיפול, בהדרגה, התברר לה שבבית שבו גדלה, ההורים היו עסוקים כל הזמן בריב ובהשפלה הדדית. הם לא ראו כמה היא זקוקה להם ועד כמה היא נשארת לבדה עם ההזדקקות הזו. משום כך עוד כילדה קטנה, היא החליטה החלטה לא מודעת שהיא לא תזדקק לאף אחד, אף פעם, כדי לא להרגיש שוב כל כך נזקקת.

וכך, בחייה הבוגרים, היא יוצרת, באופן לא מודע, מעגלים המשחזרים את הטראומה של חייה, קרי, את זה שהיא לא מקבלת שום דבר מאף אחד, למרות שבפועל יש בסביבתה אנשים המוכנים לתת לה מעצמם. ההגנות שהיא הפעילה לא אפשרו לה לראות את זה, והג'וינט עזר למיסוך. כשהיא הצליחה להרגיש את העובדה שהיא פועלת על פי דפוסי העבר, היא יכלה לקחת אחריות על חייה, לשפר את יחסיה עם בעלה ועם הסובבים אותה ולאט לאט גם להפחית את התלות שלה במריחואנה.

"מה שקרה לדניאלה הוא דוגמה למה שפרויד כינה REPETITION COMPULSION — כפייתיות חזרתית. לאדם שחווה פגיעה שלא עברה עיבוד יש נטייה לשחזרה שוב ושוב בסיטואציות חיים שונות. דניאלה שחזרה את כאביה ואת הדרמה הפנימית שחוותה בילדותה, עם כל הסובבים אותה והפנתה כלפיהם את הזעם שהיה לה על הוריה ועל האופן שהתנהלו חיי משפחתה הראשונית. היא חיה את העניין בכל מקום, בלי קשר למציאות של 'כאן ועכשיו'. לכפייתיות החזרתית הזאת יש כמה פונקציות, שהחשובות ביותר לענייננו הן שתיים: ניסיון לעבד את הטראומה בעת החזרה — והאפשרות של תיקון הטראומה בסיטואציה החדשה. אם אתה יכול לעבור מן החזרה והשחזור — אל התיקון, זוהי התפתחות.

אם לא, אם אתה מחמיץ את ההזדמנות הזאת, הטראומה תופיע שוב ושוב, בצורה זו או אחרת — עד שהאדם ישים לב ויעשה משהו לתיקון המצב, או שלא יעשה. אי אפשר שלא לראות כאן את הדמיון שבין התיאוריה הפסיכולוגית לרעיונותיהם של המורים הרוחניים הטוענים שהמכות הניתכות על האדם אף פעם אינן 'מקרה'. הן באות ללמד אותך 'שיעור' (מונח 'רוחני') — והן יחזרו ויפלו על ראשך עד שתפקח את עיניך ותראה מה אתה לא עושה נכון.

לנצח את הדרקונים
"אבל כמובן לא קל לעבור דרך הכאב. בייחוד קשה לא לברוח הצידה בשעת הכאב, לא להפעיל את מנגנוני ההגנה, לעמוד חשוף ולהתמודד עד שהתיקון נעשה. זו עבודה קשה שמצריכה אמונה בדרך, נחישות, התמדה. אין דרך 'אינסטנט' להגיע להתפתחות. רובנו מפחדים מדרך זו, כי מדובר בתהליך קשה וממושך, שבו אתה פוגש את עצמך, על כל החלקים הלא כל כך נעימים שיש בך. אולי על זה מדברים באגדות ובמיתוסים כשמתארים את מסלול המכשולים שצריך הגיבור לעבור בדרך אל היעד — כשהוא צריך לחצות נהרות, לנצח דרקונים, לגבור על מפלצות — שכולם בעצם אתגרים המחייבים התגברות על פחדים. כי זה באמת עשוי להפחיד, ובמפגש עם דרקון, קל יותר לשחק את תפקיד הקורבן מאשר את תפקיד האביר".

אם המצוקות הן אתגר כל כך נפלא וכלי טוב כל כך ליצירתה של התפתחות, מה אנחנו אמורים לעשות? לחפש את הקשיים?
אביב אריאן: "אנו לא צריכים לחפש את הקשיים, יש מספיק מהם בעולם. יש מספיק דרקונים אמיתיים ומדומיינים. אבל אם הקושי מגיע, לא צריך להיבהל ממנו, אלא להבין שאפשר להפיק ממנו דברים חשובים. "וכאן אנחנו מגיעים לתפיסה קיצונית מזו של התיאוריות הפסיכולוגיות, שדיברו על הקשר שבין מצוקה, כאב והתפתחות. התפיסה הזו — שרווחת מאוד בזרמים רוחניים שונים ומקבלת מקום מאוד מרכזי בתיאוריות הניו–אייג' — אומרת שיש סיבה לדברים שקורים. לפי תפיסה זו, הקשיים והמצוקות קורים בדיוק באזורים שבהם אנו צריכים להתפתח ושבהם אנו תקועים, אזורים שבהם פיתחנו עיוורון. העולם אומר לנו משהו בקשיים שהוא שם לפנינו ואנו אמורים להקשיב למה שהעולם אומר.

אם אנו לא שומעים את מה שהיקום אומר לנו, הוא יאמר לנו את זה שוב — בצורה ברורה, או קשה יותר — עד שנבין. "לפי התפיסה הרוחנית הזו, בכל רגע נתון, כל המשאבים הדרושים לנו כדי לעשות טרנספורמציה של מצב המצוקה לכאב ואחר כך להתפתחות — עומדים לרשותנו. כל מה שעלינו לעשות הוא לחפש בתוכנו, או בסביבתנו, את המשאבים הנחוצים.

הכאב פורץ את הדרך להבנה
"אם מתכווננים לסוג כזה של חשיבה, הרבה פעמים נגלה שהנושאים שאנחנו מתמודדים איתם בזמן מסוים צצים במקבצים, במגוון הקשרים. אם אנחנו חלשים, למשל, בכל מה שקשור לאסרטיביות — אפשר שניתקל בפרק זמן קצר מאוד בשורה ארוכה של אירועים מאתגרים, מכיוונים שונים, שהמכנה המשותף שלהם הוא אסרטיביות. פה לא שומעים אותך, שם אתה מרגיש שדורכים עליך, המורה של הבן שלך מבטלת את מה שאמרת, הבוס שכח את מה שסיכם איתך.

פתאום, נדמה שהעולם אומר לך — 'אתה חייב להפעיל את שריר האסרטיביות, אתה חייב כבר לעשות את זה — ואני לא ארפה, אני אמשיך להראות לך עד כמה העניין דחוף ובלתי נסבל — עד שתתעורר'. לפי תפיסה זו, המציאות מקשה עלינו כדי לאלץ אותנו להתמודד עם המקום שאותו עלינו לפתח. כך היא מוסיפה עוד ועוד משקולות, כדי לאמן אצלנו את שריר האסרטיביות, שהפך לרפוי מחוסר שימוש.

"אין מקום לאשליות. לא במקרה אנשים לא ממהרים לשמוע את מה ש'אומר להם העולם' ואינם משנים את דרכם. כדי לשנות את דרכך אתה צריך לשהות במקום הלא נעים שהדרך הזאת הובילה אותך אליו ולא לברוח ממנו. וזה אומר לפגוש שוב ושוב אותם אזורים בך שאתה לא כל כך אוהב — וזה קשה. קשה לא להרגיש קורבן של נסיבות 'שאין לך שליטה עליהן'. קשה להכיל את הקושי — ולהתחבר אל אותם כוחות בך שיכולים לחלץ אותך מן המצב שבו אתה נתון. זה קשה — אבל הכרחי. ג'ובראן חליל ג'ובראן אומר: 'כאבך הוא התבקעות המעטה המגונן על הבנתך. כשם שגלעין הפרי נבקע למען ייחשף לבו לחמה, כך עליך לדעת כאב'. לדעת כאב, לא כצורך מזוכיסטי — אלא כחלק מאיזו התפתחות, כמו צירי לידה, כמו חבלי משיח".

תורות רוחניות והפסיכולוגיה
למה אם אתה נשאר עם הכאב — אתה מבין פתאום איך הגעת אליו?
אביב אריאן: "השאלה היא איך אתה נשאר עם הכאב. מתוך רחמים עצמיים, או מתוך הרצון לחקור אותו ואת סיבותיו? אתה צריך למנוע מעצמך את פעולת הבריחה האינסטינקטיבית ולהישאר עם הכאב. אם אתה מנצל את הזמן הזה כדי לנסות להבין, אתה תגיע אל ההבנה — ההבנה הרגשית, לא הקוגניטיבית. במקרים רבים אלה דרכים נפשיות, עלומות. התנאי הוא כמובן שתהיה לך התכוונות להתפתחות. אני רואה הרבה פעמים בקליניקה שנקודות ההתפתחות הכי חזקות באות ברגע של ייאוש".

העניין שאתה מגלה בתיאוריות הרוחניות בא מתוך סקרנות אינטלקטואלית, או מתוך איזה חיפוש אחר דברים שלא מצאת להם תשובה במקום אחר, למשל בפסיכולוגיה?
אביב אריאן: "זה אף פעם לא בא רק מסקרנות אינטלקטואלית. תמיד מסתתר מאחורי זה איזה מרכיב של משיכה אחרת, לא אינטלקטואלית. אבל לא נמשכתי לשם כי התאכזבתי מהפסיכולוגיה. זו היתה משיכה אחרת לגמרי. הדברים דיברו אליי ורציתי לטעום מהם, כי הרגשתי שיש בתורות האלה דברים שיכולים להיות משמעותיים עבורי.

"מזה אלפי שנים מנסות הדת בכלל והמיסטיקה בפרט, להשיב על שאלות הסבל האנושי ולצייד את האדם באיזו דמות של אידאל אנושי שכדאי לו לשאוף אליו. בכל מסורת הדמות האידיאלית הזאת מכונה בשם אחר — 'צדיק יסוד עולם' (בקבלה), 'האדם השלם' (בסופיזם) וכו', אבל בסך הכל יש ביניהן הרבה מן המשותף. המסורות השונות עושות זאת תוך שימוש בתורות עתיקות של ידע (חלקו סודי), משמעות ומטאפיזיקה.
במאות השנים האחרונות הופיעה הפסיכולוגיה— תחום צעיר בסך הכל—המנסה לעסוק באותן שאלות של מהות הסבל האנושי והדרכים להשתחרר ממנו. "התורות הרוחניות הן מקיפות הרבה יותר ונכנסות לתחומים שהם מעבר לעניינה של הפסיכולוגיה. בתחום הטיפול בנפש, ההבדל העיקרי ביניהן הוא שהתורות הרוחניות יגידו שאם יש סבל יש לזה סיבה, כמו שיש סיבה לכל דבר — אבל הסיבה לא בהכרח קשורה לנסיבות חייו של האדם עצמו, אלא לדרך שבה עליו לבחור לעשות, או לדברים שקורים בהקשר רחב יותר של היקום.

"הפסיכולוגיה, לעומת זאת, תנסה למצוא את הסיבה בך ובנסיבות חייך. בעוד שהתורות הרוחניות מסתכלות ומדברות על העולם, הפסיכולוגיה מתמקדת באדם. מבחינה זו הפסיכולוגיה היא, אולי, בעלת ראייה מצומצמת מדי. "מצד שני, הפסיכולוגיה צברה גוף ידע מרשים — שהוא גם נגיש הרבה יותר מזה של התורות הרוחניות, שמטבען נועדו למעטים, ליודעי ח"ן. הפסיכולוגיה יצרה מתודות טובות ופיתחה דרכי טיפול יעילות מאוד לשורה ארוכה של הפרעות נפשיות וקשיים רגשיים. אין שום סיבה לא להשתמש בכלי הזה. זו בהחלט תורה שעובדת".




2013 (c) לטיפול והתפתחות נפשית ורוחנית