לכתוב על פסח זו משימה בכלל לא פשוטה, כיוון שהידע הוא אין סופי. מקוצר היריעה, נסתפק במספר נקודות שקשורות לפסח, שיתנו את הטעם לעוד, להמשיך ללמוד ולהבין.

ראשית, פסח הוא זמן מאוד חשוב. המקובלים משקיעים מאמץ אדיר להכין עצמם לליל הסדר. בערב פסח יורדת אנרגיה מיוחדת וכדי לקבל אותה, הכלי שלנו צריך להיות נקי ומוכן. זו הסיבה העמוקה לעיסוק ימים כלילות בניקיונות. הכוונה היא בעיקר לניקיונות פנימיים – לנקות את הלב שלנו מכל כעס, צרות עין, גאוה, קנאה וכו'. הניקיונות החיצוניים הם השתקפויות של הפנימיים.

האנרגיה שמגיעה בערב זה היא מאוד עוצמתית ונותנת "רוח גבית" למה שאנחנו מביאים איתנו אל הערב הזה. אם נגיע חיוביים ומוכנים זה יועצם, ואם נגיע שליליים באיזו שהיא וריאציה, אזי הדברים יוגברו. כך במשפחות בהן האווירה היא לא מאוד טובה, ליל הסדר אינו אירוע מהנה, בלשון המעטה. כמות האשפוזים הפסיכיאטריים סביב החג היא רבה, גם זה עקב האנרגיה העצומה. במשפחות הרמוניות, ליל הסדר הוא זמן של התעלות. בגלל האנרגיה הזאת, החשיבות של ליל הסדר נראית גם אצל החילוניים. גם אלו שלא נתקעים בפקקים האדירים, אינם אדישים. ידוע שליל הסדר הוא זמן שאו שאוהבים אותו או ששונאים אותו.

כל מילה ומשפט בהגדה הם חשובים (ושימו לב המדובר בהגדה ולא באגדה). המדובר בסדר דברים שהתקינו המקובלים שמטרתו לבנות את הכלי לקבלת השפע הגדול. זכרו, זה שיורד שפע מלמעלה, לא אומר שנקבל אותו. זה תלוי בנו, כמו שאם יורד גשם ולא נכין כלי לקבל אותו- המים לא יאגרו. אם אנחנו לא מסוגלים לקבל אהבה, גם אם נפגוש את האדם האידיאלי- לא נוכל לקבל את האהבה ממנו. אם נשכיל להרחיב את הכלי/הלב וננקה אותו- תהיה לנו בערב זה, הזדמנות אדירה לסדר את הפנים שלנו ולהרגיש אחדות עם העולם.

רק מי שמכין את עצמו לסדר יכול להרוויח ממנו, ולא להעביר עוד ערב עם שפה לא מוכרת ולחכות שהאוכל יגיע. כך למשל המשפט- "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח", אומר בעצם שמי שרעב ואין לו יבוא ויאכל ובכך יסתכם מה שהוא מקבל בסדר. אבל מי שבאמת צריך, מבפנים- מי שבאמת רוצה להתפתח, לצאת לחופשי, מי שמרגיש שהוא "חייב את זה"- רק אז הוא יכול באמת לעשות את קפיצת המדרגה- ולקפוץ, לפסוח. לפסוח מעל כל הפחדים, מעל כל הכעסים. יש לנו בליל הסדר הזדמנות אדירה לצאת לחופשי, להיות בני חורין. בני חורין ממה? בני חורין מהכעסים שלנו, מהעצב שלנו, מהפחדים שלנו- מכל מה שהוא לא שמחה, אהבה ויצירה. לכן אנו לא מדברים רק על סיפור היסטורי אלא על מצב שבו חובה על כל אחד לראות עצמו כאילו הוא יצא (ויוצא) ממצרים.

מה זה מצרים? מצרים הוא המקום הצר שבו אנחנו נמצאים. המקום בו אנחנו עבדים לפחדים, לכעסים, לעלבונות שלנו ובו אנחנו לא מרגישים בני חורין. לכל אחד מאיתנו יש מקומות צרים כאלו- מקומות בהם אנחנו לא ממשים את הפוטנציאל שלנו באופן מלא- הפוטנציאל להשפיע על הסביבה ולברוא מציאות אחרת, מציאות בה השמחה, היצירה והאהבה שולטים. כל הפחדים, התסכולים, העלבונות, השנאות, הזעם – הם המקומות הצרים שלנו. אנחנו יכולים להתחיל לשלוט בחיינו רק אם נייצר התבוננות ומודעות גוברת במקומות הצרים שלנו, והודאה במקומות שאנחנו לא במיטבנו – ולאן אנחנו רוצים לשאוף.

אבל כדי שזה יקרה, כדי שנוכל להיות בני חורין אנחנו צריכים לצאת מהאוטומטים שלנו שרוצים, כמו ילדים קטנים, לקבל הכל לעצמנו בלי לעבוד. הטבע של הילד הוא לרצות שיעשו בשבילו דברים, לקבל הכל מן המוכן, בלי להתאמץ. זה אולי מה שהילד רוצה, אבל ברור שזה לא תמיד טוב לילד. אנחנו כבר יודעים שלשים גבולות לילד, זה דבר חשוב מאוד. אנו צריכים גם לשים גבולות לצרכים הילדיים שלנו (גבולות, לא חס וחלילה לבטל אותם).

אנחנו צריכים לעבוד, להתאמץ לעשות את העבודה הזאת של הניקיון הפנימי, של שימת גבולות לצורך לקבל הכל ועכשיו. אחרת אנחנו משולים לרשעים. "רשע" לפי הקבלה הוא זה שחי רק על פי רצון של עצמו בלי להתחשב באף אחד אחר. בהגדה כתוב :"רשע מה הוא אומר: מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו…" הרשע בוחר לא להתאמץ, לא לנקות את עצמו מבפנים- ולכן הוא סובל. לכן הוא לא בן חורין.
העבודה היא של כולנו. רק מי שמתאמץ יכול להיות בין חורין. כדי להיות מאושר יש צורך לשלוט על הצורך האגואיסטי, ל"עקוד" את הרצון לקבל למען עצמך בלבד- ולדעת שגם אתה נגוע (כמו כל אדם) ביצר האגואיסטי ומטרת ההתפתחות הרוחנית היא לנקות יצר זה.

לכל אחד מאיתנו יש פרעה (מלשון הפרעה) שמפריע לנו ללכת בדרך של בני החורין. רוב הזמן עקב "קוצר רוח ועבודה קשה". אנו מכניסים את עצמנו, לרוב באופן לא מודע, למצבים של שחיקה לא אפקטיבית, המובילה לקוצר רוח ולא מאפשרת לשמחה, לאהבה להיכנס. מי שמרגיש את עצמו כ"עבד" של המציאות לא יכול להיות בן חורין. מי שמרגיש את עצמו מקופח, לא יכול להיות בן חורין. על היוצא ממצרים להיות אחראי למעשיו, להיות אדון לגורלו.

מה הכוונה להיות אדון לגורלו? דבר ראשון להשאיר את הקורבנות או הפולניות או תחושות הקיפוח בצד. קורבנות לא מסייעת בשום דבר. למעשה קורבנות, או פולניות, הינה תמיד תוצר של תוקפנות מוסווה יותר או פחות. אם אתה רוצה להיות בן חורין תחליט שאתה בורא את המציאות שלך. אל תתן לתחושת המסכנות שלך לשלוט. 2 דוגמאות מחיי היום יום:

1. אם אתה לא סובל את בת הזוג שלך , אותה אהבת רק בפסח שעבר, עצור רגע והתבונן. מה קרה? האם אתה מרגיש מקופח? האם הצרכים שלך לא מסופקים? אם התשובות לשאלות האלו חיוביות, סביר להניח שגם הצרכים של בת זוגך לא מסופקים. אולי היא מזניחה את עצמה בעקבות זה? אולי היא כבר לא כל כך שמחה? אולי היא פחות מינית? יותר ביקורתית? זה מעגל אכזרי שמתרחש הרבה פעמים בין בני זוג. כל אחד מצפה שבן הזוג האחר ימלא את הצרכים שלו ואם זה יקרה- אז ורק אז הוא יחזיר באהבה. לעתים, כל אחד כל כך מתבצר בעמדה שלו שכבר נבנית חומה בין בני הזוג. אולי זה הזמן לצאת מתחושת הקורבנות והקיפוח ולראות איך אתה יכול לשבור את המעגל האכזרי. שאל את עצמך האם אתה שמח בעצמך? האם אתה קשוב לעצמך? אם אתה לא, דאג שזה יקרה, שתהיה שמח ותדאג לעצמך, ללא קשר לאשתך. ואם כן, האם אתה ממורמר על בת הזוג ולא מטפח אותה? בהרבה מקרים (בתנאי שהחומה לא גבוהה מדי, ואז צריך עזרה מקצועית(, אם תשנה את הגישה שלך באופן עקבי (ולא תצפה לתגובה מיידית, אלא תהיה עם סבלנות)- גם בת הזוג שלך תשתנה. אותו דבר גם עם ילדים. ניקח את הדוגמא הנפוצה של בעיות עם מתבגרים. אחת התחלואות של התקופה האחרונה היא הויתור שהחברה עושה על המתבגרים. זו "תקופת גיל ההתבגרות" פותרים ההורים את עצמם מאחריות על מי שהיה ילד לפני שנה ונהפך לנער המסתגר בחדרו ועסוק במחשבות אובדניות, בסקס ובסמים. "זה יעבור, גם לנו לא היה קל אז", אומרים ההורים (אם הם בכלל שמים לב). אולי נעצור רגע ונחשוב מה המתבגר צריך- הרי הוא אבוד בעולם של הורמונים, השוואות, מציאת כיוון בחיים וכו'. האם אנחנו לא יכולים לעזור לו, עם כל הידע שיש לנו על החיים? אם לא- סימן אולי שאנחנו לא מצאנו את הכיוון שלנו בחיים? אולי התקשורת שלנו איתו לא טובה? אולי אין תקשורת? אולי אין תקשורת בינינו לבין עצמינו? בינינו לבין בת זוגנו? זו עוד דוגמא של עצירה שהינה קריטית לחיי ההורה, המתבגר ולחיי המשפחה – בתקופה הנוכחית וגם כאשר המתבגר כבר יהפוך לגבר. כך אתה יכול להפוך מעבד למצב, למייצר המצב ובכך להיות בן חורין.

הסמלים של הפסח הם רבים וקשורים לשאלות המיצוי של החיים. כך למשל : אנחנו אוכלים מצה- כתזכורת לחשיבות הגדולה של למצות את חיינו ונמנעים מחמץ- ז"א- תזכורת להימנע ממקומות חמוצים בפנים : שלא להחמיץ את חיינו ולהחמיץ את האפשרות לחיות בשמחת חיים. אם אנחנו שומרים את החמץ בבית/בלב שלנו, את החלק החמוץ, המוחמץ, הקורבני והמקופח- אז כל התחושות הלא טובות הללו רק יגדלו- והחוויות הרעות יתפסו רק יותר ויותר נפח. מכאן החשיבות האמיתית של לנקות את החמץ לגמרי.

דוגמא נוספת : במצוות אכילת מרור- יש חובה ללעוס את המרור מספיק פעמים עד שהוא יהיה מתוק (תנסו את זה בבית). וזה אחד הסודות- אנו צריכים להפוך מר למתוק. כל תחושה לא טובה שלנו, אם נלעס/נעבד אותה מספיק- נראה שהיא פתח לצמיחה. למשל, כשהילד שלנו מכעיס אותנו – אם רק נצליח לעצור את התגובה האוטומטית להתפרץ עליו (כמו לירוק את המרור באופן אימפולסיבי, או לבלוע מהר כדי לא להרגיש את הטעם) ונבין שמעשיו המרגיזים הם דרך לתקשר שמשהו לא כשורה ושהוא זקוק מאיתנו למשהו. כשניתן לו את מה שדרוש לו כדי לגדול באותו רגע (לפעמים דרוש לו גבול ברור, לפעמים חיבוק, לפעמים הכלה שקטה ומתבוננת),זה יאפשר גם לנו לגדול ויוכל להופיע משהו מתוק בתוך האינטראקציה. ברגע שאנחנו הופכים מר למתוק- אנחנו בני חורין ואיננו מסתפקים במה שהנסיבות מביאות לנו (עבדים), אלא בוראים את חיינו, על ידי ויתור על תגובות אוטומטיות ומקומות צרים.

ולסיום – אנחנו מחביאים (מצפינים) את האפיקומן- אותו חלק ילדי וחי שקיים בתוכנו. הילדים עוזרים לנו למצוא אותו במהלך הסדר ולמצוא את החיות, החיוניות והכיוון (צפון) שלנו, שיתכן ואיבדנו אותו במהלך השנים… החלק החי הזה יכול לאפשר לנו לוותר על הקורבנות שלנו ולפתוח את הלב להרגיש אוהבים ואהובים…

מי ייתן ונתחבר לחיות שלנו מתוך אהבה, שמחה ויצירה ובתפילה שבשנה הבאה אכן נוכל לומר שאנחנו יותר בני חורין.

חג שמח

מכון אריאן