קבלה וסּופיּות בקליניקה הטיפולית
אביב אריאן - 17/02/2013

המאמר פורסם במקור בעדכן של האוניברסיטה הפתוחה

לתורות הרוחניות השמיות מאגר ידע עצום על מהות האדם ועל דרך התפתחותו, ידע שאפשר להשתמש בו כדי לסייע לאנשים להתמודד עם חייהם ולהגשים את הפוטנציאל הטמון בהם — כך טוען הפסיכולוג הקליני אביב אריאן, איש המחלקה לחינוך ולפסיכולוגיה באו"פ. "הדרך שאתה צריך לעבור כדי להפוך לאדם רוחני היא אינסופית, אבל בקליניקה הטיפולית רואים תוצאות משמעותיות בזמן קצר יחסית"

נער חכם וחצוף

אביב אריאן, עצם השם שנתת להרצאה מציג את ניסיונך לשלב את הפסיכולוגיה עם תורות עתיקות. הגיבור איננו רק כובש את יצרו, אלא גם מודע לעצמו. מה עומד מאחורי הניסיון שלך? חוסר סיפוק מהתשובות שנותנת הפסיכולוגיה לשאלות החיים?

"מההתחלה הדבר שעניין אותי ואשר בגללו הלכתי ללמוד פסיכולוגיה ופילוסופיה יהודית היה הרצון וגם הצורך להבין את דרכו של האדם בעולם. מתוך כך רציתי למצוא דרכים לשפר את עצמי ולהיות מסוגל לסייע לאחרים לשפר את חייהם. כך החל מסע שראשיתו לפני יותר מ־25 שנה, ואשר בו, במקביל ללימודיי באקדמיה, התחלתי להתעמק בקבלה, ולפני 15 שנה גם בסּופיות (סופיזם), שהיא הזרם המיסטי באסלאם. הקבלה והסּופיות חולקות מקורות עתיקים וידע קדום דומה. לא במקרה, בתור הזהב של יהודי ספרד במאות ה־13-12, מקובלים וסופים ערכו טקסים משותפים, למדו יחד וקיימו קשרים פוריים וענפים. "כיום, בעקבות הידע שצברתי בשני התחומים, זה של האקדמיה וזה שמחוצה לה, הפסיכולוגיה נראית בעיניי כנערחכם ולעתים חצוף בן פחות מ־200 שנה, שבא לפתור את הבעיות של נפש האדם בתחושה שהוא ממציא את הגלגל. זאת, תוך שהוא מתעלם לרוב מן הידע והחוכמה שצברו תורות קדומות, שבידיהן אוצר של ידע על אודות האדם שמתוארך עד לימי האדם הראשון.

"לפסיכולוגיה בכלל ולפסיכולוגיה קלינית בפרט יש המון מה להציע — ולעתים קרובות הן מסייעות ומצילות חיי אדם. אבל יש מקום גם לענווה אל מול הידע העתיק האדיר. הידע הזה מכיל הוראות ברורות מאוד, אם כי לא קלות לביצוע, לאדם כיצד להיות שמח יותר, מאושר יותר, טוב ומיטיב יותר לעצמו ולסביבה."נושא השליטה העצמית מדגים מצוין את הדומה ואת השונה בין שני סוגי ידע אלה — ידע רוחני וידע פסיכולוגי, כי השאלה המתבקשת היא על מה בעצם אתה בא לשלוט כשאתה מדבר על שליטה עצמית. פרויד מדבר על התנגשות בין דחפים באיד לבין הסופר־אגו — המייצג את הציוויים המוסריים והאידאלים המופנמים בנו. האגו שעומד בתווך אמור לרסן את שני הכוחות היריבים האלה ולא לתת לאף אחד מהם להשתלט. צריך לרסן את היצר — אך אסור גם לדכא אותו, כדי לא ליצור נוירוזות או הפרעות חרדה. השליטה
העצמית הזאת היא, לדעתו של פרויד, חיונית לתפקודו הנכון, היעיל והמיטבי של האדם בעולם.

"פרויד בנה עולם של מושגים מופשטים למדי שמחייבים הסבר. הוא אינו מדבר בלשון יומיומית — כי בלשון יומיומית השאלה הראשונה שהייתה צריכה להישאל היא: מדוע אנחנו בכלל צריכים את השליטה העצמית? אם אני אדם רגיל — מה יש בי שאני צריך לרסן? הרי לרסן זה לדכא — מה יש בי שאני צריך לדכא כדי שהתפקוד שלי בעולם יהיה מיטבי?

לרסן את היצר הרע

"התשובה היא שבמציאות, אם היינו פועלים רק על פי ההיגיון ועל פיו מכוונים את עצמנו למילוי מטרותינו בחיים, לא הייתה שום בעיה. בפועל איננו נוהגים כך וכולנו נתקלנו במצבים של כעס, פחד ועצב בלתי נשלטים, או בהתנהגויות בלתי נשלטות אחרות, כאכילה, נקיינות, בזבזנות. דוגמה נוספת היא ההתמכרות — לסמים, לקורבנּות, לאומללות. כל אלה הן התנהגויות שלפי ההיגיון לא היינו רוצים שיהיו לנו, אך רבים חווים אותן. נראה שיש משהו בתוכנו שפועל בצורה חסרתהיגיון המחייבת ריסון, איזון ושליטה. "פרויד מדבר על איד ועל סופר־אגו. הקבלה מציינת את הגורם שהוא בעיניה נשוא השליטה העצמית — היצר הרע שעליו יש לגבור, שאותו יש לרסן.

לתורות הרוחניות השמיות מאגר ידע עצום על מהות האדם ועל דרך התפתחותו, ידע שאפשר להשתמש בו כדי לסייע לאנשים להתמודד עם חייהם ולהגשים את הפוטנציאל הטמון בהם — כך טוען הפסיכולוג הקליני אביב אריאן, איש המחלקה לחינוך ולפסיכולוגיה באו"פ. "הדרך שאתה צריך לעבור כדי להפוך לאדם רוחני היא אינסופית, אבל בקליניקה הטיפולית רואים תוצאות משמעותיות בזמן קצר יחסית"

"מובן שברגע שהוצאתי שתי מילים אלה מהפה — 'יצר הרע' — יצרתי לעצמי בעיה, כי צירוף המילים הזה הוא צירוף תפוס, מוכר, הנמצא

בשימוש יומיומי במשמעויות ספיציפיות. כולנו מכירים את הביטוי וכולנו חושבים שאנחנו יודעים מה הוא אומר לנו — אף על פי שלא תמיד הוא אומר אותו דבר. זה יכול להיות מין, זו יכולה להיות רוח שובבות, או גם דברים אפלים בהרבה.

"זו אחת הבעיות כשבאים לדון בחומרים שבהם עוסקות הקבלה והסופיות. לתורות הרוחניות יש מילון משלהן שיש ללמוד ולאמץ אם רוצים ליהנות מפרי הידע האצור בהן."בשפת הקבלה יצר הרע הוא כל מה שאיננו אור. כל מה שאיננו שמחה. כל מה שאיננו אהבה, בריאה ויצירה. כלומר, פחדים, כעסים, ספקות, תסכולים, אגוצנטריות, קנאה, צרות עין, ייאוש, תוקפנות, אשמה, יהירות, גרגרנות, תאוותנות, אגו מנופח, וכו'. כל אלה — הם יצר הרע. לפי הקבלה, אם אנחנו סובלים בחיינו מכל הצרות שמניתי קודם זה מפני שקשה לכבוש את היצר הרע ולשלוט בו. לכן, אחד היעדים המרכזיים של האדם על פי התורות הרוחניות הוא להגיע למצב שבו במקום להיות נשלט על ידי היצר, האדם הוא השולט. "

זה כמובן לא דבר פשוט לשלוט ביצר ובגלל זה בפרקי אבות קוראים למי שכובש את יצרו גיבור. איפה בעצם הקושי?
הקושי הוא בכך שהיצר פועל באופן אוטומטי: א מוביל ל־ב. רעב מוביל לאכילה. תסכול מוביל להתפרצות. עלבון מוביל לכעס. כעס מוביל לתוקפנות. חוסר אונים מוביל לייאוש. גירוי מיני מוביל לפעולה שאמורה להביא סיפוק מיידי.

פחד מוביל להימנעות, לבריחה או לתוקפנות. המיידיות היא נקודת המפתח. אין מרווח. אין פסק זמן בין א ל־ב — ופסק הזמן חיוני לשליטה במה שקורה. הוא חיוני כדי לעצור את המהלך
האוטומטי, המכני — וכדי שלא תפעל כמכונה.

הרוח נגד התגובות האוטומטיות

"לטענת ספר הזוהר רוב בני אדם מסתובבים בעולם כמתים — במובן זה שהם מסתובבים כמו רובוטים חסרי חיות, חסרי מודעות לתגובות האוטומטיות שלהם. האדם הרוחני מגייס את הרוח כדי לגבור, או להתגבר על היצר שמכתיב את האוטומטיות של התגובות. "היומיום עתיר בדוגמאות

קטנות של תגובות אוטומטיות שקורות לכולנו, ושלאחר מעשה אנחנו מצטערים עליהן. כך למשל, תגובה של קוצר רוח כלפי ילדך, או כלפי בן הזוג או עמית לעבודה. או הוויתור על הזדמנויות לקשר עם אנשים מתוך פחדים וחששות. בקצה השני של הרצף, אנחנו עדים
לקטטות ולרצח על מקום חנייה".

מאיפה יש לאדם הרוחני הידע לגייס את הרוח כדי לשלוט ביצר? זה ידע שמוטבע בכולנו מטבע בריאתנו

או שזה ידע שהאדם מגיע אליו בכוחות עצמו או בהדרכתו של מדריך?

"זו שאלה מורכבת ועמוקה מאוד. לפי הקבלה, הידע נמצא בתוכנו מטבע בריאתנו, אבל אנחנו יכולים להוציא אותו לפועל, 'להיזכר בו',רק באמצעות הנחיה צמודה של מדריך/ הורה/מורה/מטפל שיש לו הידע הזה. "עקרונית, זה מה שהחינוך ההורי והממסדי היה אמור לעשות. אם החינוך היה חינוך ראוי — הילד היה מתפתח למבוגר שיש לו בדיוק הידע הזה כיצד להתגבר על היצר; כיצד לעצור לפני התפרצות הכעס, או התוקפנות ולכבד אנשים; כיצד להתגבר על פחדים, על ספקות ועל חוסר ביטחון ולהתבטא בסביבתו באופן בונה; כיצד להפיק מתוכו שמחה למרות מצבים מתסכלים וכו'. כל הדברים האלה לּו נלמדו בזמן ובדרך הנכונה — היו מאפשרים לילד, ומאוחר יותר לאדם הבוגר, להפנות יותר אנרגיה ליצירה ולבניית חייו ולהגיע למצב שבו הוא חי את חייו מתוך עמדה אקטיבית, יוצרת ולא מתוך קורבנות פסיבית".

חשבון הנפש שבנישוק המזוזה

כיצד בדיוק נלחם האדם הרוחני באוטומטיות? אם אני מבין נכון — זו המשמעות המיידית של המלחמה ביצר.
"נכון. על כל צעד ושעל האדם הרוחני עוצר ושואל את עצמו —מה המציאות דורשת ממני כעת? האם הפעולה שאני עושה עכשיו משרתת את המטרות שהצבתי לעצמי בחיי? האם הפעולה מקרבת אותי לדמות האדם שאני רוצה להיות? אם כן — אעשה זאת. אם לא — אמנע. "בעצם, לא מעט פרקטיקות דתיות יומיומיות נועדו לעשות בדיוק את זה. להזכיר לנו לא לפעול באופן אוטומטי. כך למשל, הברכות על המזון או נישוק המזוזה. לפני שאני מתחיל להסתער מתוך רעב על האוכל, אמירת ברכה היא רגע של עצירה, של ריסון ושליטה עצמית, שבאה להזכיר לי שיש
מקום להודות על ההזנה, ושטוב לגלות מתינות גם באכילה. "או נישוק המזוזה, שחילונים רבים מזלזלים בו. זה בא לומר לך רגע לפני שאתה נכנס לחדר — עצור וחשוב: מה בדיוק אתה רוצה להשיג בבואך אל החדר הזה? איך אתה יכול לכוון את מה שאתה הולך לעשות שם כך שתפיק מזה יותר אור ויותר שמחה — לעצמך ולאחרים?". אני לא יודע לגבי ברכות המזון, אבל ברור לי ש־99 אחוז ממנשקי המזוזות עושים זאת כאקט אוטומטי, שמקורו בפחדים קמאיים מפני שדים ומזיקים — בלי שמץ של חשבון נפש.

"יכול להיות שאתה צודק. אני מקווה שלא. בכל מקרה, לפי הקבלה, כל עבודה חייבת להיעשות בקשב ועם לב, כלומר מתוך כוונה. אותה פעולה יכולה להיעשות באופן אוטומטי — והיא יכולה להיעשות במלוא הכוונה לשפר את חייך ולעשותטוב לסובבים אותך."כשאתה פועל באופן אוטומטי אתה עיוור לדברים שקורים סביבך — ולכן אינך רואה את הפחד בעיני ילדך בשעה שאתה צועק עליו מתוך חוסר שליטה. כשאתה פועל באופן אוטומטי אין לך בכלל יכולת להרגיש או לחשוב שאפשר אחרת. גירוי מסוים מוביל בהכרח לתגובה מסוימת. בדיוק כמו ברפלקס שמופעל ללא גורם מתווך — לא על ידי התודעה והמחשבה (קורטקס), אלא בתיווך עמוד השדרה.

לא להתעלם מן הכעס

"וחשוב לזכור שהאדם לא נולד אוטומט. גם לפי הפסיכולוגיה, בתחילת חייו התינוק חי, משחק ויוצר — ורק בהדרגה הוא מסגל לעצמו הרגלים רובוטיים. הוא מפתח הגנות שמתחילות להכתיב לו תגובות של אוטומט, שאינן תגובות ספונטניות. באוטומטיות הזאת, שמתגבשת בנו כבר בשנות חיינו הראשונות, אנחנו עלולים להיתקע כל חיינו. האוטומטיות מובילה בהכרח לאומללות, כי במקום ליצור מציאות — אתה
נגרר, מובל, אם על ידי הנסיבות ואם על ידי היצר. האדם הרוחני מנסה לצאת מן המצב הזה, מנסה לחנך את עצמו מחדש כדי לעלות על פסים של תפקוד אחר, לא אוטומטי".

"אתה מדבר על ניסיון מודע, מאומץ, לסלק מחיינו כל כעס, כל ביטוי של אלימות, כל רגש שלילי. וזה מוזר, כי כפסיכולוג אתה בוודאי מציע למטופלים שלך לעשות את ההפך — לבטא כעסים, לבטא רגשות שליליים, לא לדכא אותם: להוציא ולשחרר.

"אתה בוודאי לא אמור לנסות להתעלם מהרגשות האלה. להפך. אתה חייב להרגיש אותם, כי הם חלק ממך. השאלה היא רק איזה חלק בך הם אמורים להיות: החלק המושל, או זה הנותר מאחור. הראש, או הזנב. אתה חייב להוציא אותם החוצה, לאוורור אותם כדי שתעמוד מולם, תכיר אותם ותכיר בהם, אבל תפגע בעצמך אם תיתן להם לנווט את ספינת חייך.

"אחת הביקורות שיש לי על חלק מהעבודה הנעשית היום בטיפולים הפסיכולוגיים היא שפעמים רבות העבודה הטיפולית נתקעת בדיוק שם. במקרים רבים הטיפולים מחברים אותנו לרגשות השליליים האלה — הכעסים שלנו על הורינו, הזעם על העוולות שנעשו לנו במשך השנים. לעתים זו ברכה, אבל במקרים רבים הטיפולים מגיעים למבוי סתום ואז האדם סובל וגם סביבתו סובלת.

"לפי התפיסות הרוחניות מוכרחים לעשות את הצעד הנוסף: למוסס את הכעס, לפורר את תחושת העוול, להשאיר אותם מאחור, כדי ששוב הם לא ינהלו את חיינו. בתהליך הרוחני אתה חייב להתחבר לתחושות החסך שלך, אבל למצוא את הדרך (ויש דרכים רבות, שלא נוכל להיכנס אליהן כרגע)לפרוק אותן ולמלא את מקומן באור, ברוח. במילים אחרות, לברוא לעצמך מציאות חדשה".

מה עומד מאחורי הכעס?

אבל אי אפשר להתעלם מהתחושה הטובה שאתה מרגיש כשאתה פורק כעס ותסכול. זה בהחלט משחרר. "התחושה הטובה הזאת היא אשליה, כמו האשליה שמספק הסם. הרגיעה שאתה מרגיש איננה אמיתית. היא זמנית, חולפת ולא בונה. היא לא מחזקת. היא מנציחה מצב שלילי.
ההנאה שאתה מרגיש היא כמו ההנאה קצרת המועד מאכילת המבורגר עסיסי ומשמין שמעלה את רמת הכולסטרול בדם.
היית ממליץ לחברך להקפיד כל יום על אכילת המבורגרים? די לראות את פני בת זוגך אחרי שהתפרצת עליה, או את עיני בנך או בתך אחרי שעלבת בהם, כדי להבין שזו אינה הדרך הנכונה. "ושוב — השגיאה איננה בעצם הוצאתם החוצה של הרגשות השליליים. הוצאתם לאור חיונית. אבל

לראות בפורקנם חסר השליטה את הפתרון, את הגאולה — זו שגיאה פטאלית. ההסתפקות במתן לגיטימציה לרגשות אלה — בלי להמשיך לשלבים הבאים של ההתפתחות האישית מזיקה מאוד גם לאדם עצמו וגם לסביבתו. "ההיכרות עם הרגשות השליליים — או 'אזורי הצל' שבך (כעס, תוקפנות, פחד, חרדה, ספק, קנאה, עצב וכו') — היא שלב מובנה בדרך ההכשרה הרוחנית השמית (הקבלה והסופיות), אבל זה בא יחד ובמקביל עם מפגש והיכרות עם הכוחות החיוביים המצויים בך — הכוח לברוא מציאות ולעשות טוב. ההתקדמות מעבר לכעסים ולעוולות חסרה לי מאוד ברבים מהטיפולים הפסיכולוגיים כיום.
"ההיכרות עם הרגשות השליליים היומיומיים — כמו כעס — חשובה כי אפשר לראות ברגשות האלה סמנים, המאותתים על דברים שהם סמויים מעינינו ושחשיבותם רבה. התעוררות של כעס היא מידע. היא אומרת לך: שים לב, משהו כאן לא בסדר, משהו לא הולך כמו שרצית שיילך. צריך לתקן משהו במציאות. אבל עשה זאת בחכמה, ללא האנרגיה הקשה של הכעס, שלא תוביל אותך למה שאתה רוצה להשיג. בנוסף, חשוב לזכור שהכעס אף פעם איננו רגש ראשוני. הוא תמיד מסתיר תחושות אחרות, כמו פגיעה, עלבון, לב שבור, חסך, חוסר אונים ותסכול. כדי לשפר את איכות החיים, כדי להגיע למצב של שמחה, אי אפשר להשאיר את התחושות האלה ללא טיפול.

להיות ספונטני וערני

"אז בהחלט צריך להרגיש את הכעס, אבל המקובל יגיד — 'הרגש אותו לשבע שניות בלבד'. לא מעבר לזה. אל תיתן לו להשתלט. הרגש את הכעס — אבל נצל זאת כדי להתבונן במציאות ולדעת מה צריך לתקן. "רק אדם שמכיר את כל כולו — גם את כוחותיו החיוביים, כוחות האור — וגם את אזורי הצל שבו, יכול להשיג את מטרות חייו, לעשות טוב לעצמו ולאחר. ההיכרות עם הרגשות השליליים הכרחית להוצאתם לפועל של הכוחות הבונים. זו הדרך שבה הופכים את היצר ליצירה. וזו המטרה העיקרית שלנו כבני אדם, על פי הקבלה והסופיות. ליצור — משמע להכניס חיים לתוך העולם, להחיות בתוכנו את מה שאינו חי". עד עכשיו חשבתי שטוב להיות ספונטני. כעת אתה אומר — "אל תהיה ספונטני. תהיה בשליטה. תחשוב כל הזמן. אל תזרום".
"אתה יכול לעשות את שני הדברים גם יחד: להיות ספונטני ולהיות ערני. ברמות של התפקוד הרגיל, האוטומטי, יש סתירה בין השניים — אבל אתה יכול להגיע לשלב שבו לא תהיה כל סתירה. לשם כך עליך לעבור מסלול ארוך מאוד של הכשרה ולימוד עם מורה, או מטפל צמוד. האם אפשר להגיע לכך ביום אחד, בשנה אחת? התשובה היא לא. זו עבודה אינסופית. זה יכול להימשך עשרות שנים, ואולי אף יותר מכך. בעניין הזה לא עובדים עם שעון עצר.

"בפועל, אני יכול להגיד לך שבקליניקה, כשמשלבים את השיטות האלו בטיפול, רואים תוצאות מהר יותר מאשר בטיפול רגיל. מגיעים אליי אנשים שנתקעו שנים בטיפולים שלא הביאו כל שיפור בחייהם — והם משיגים שינוי מהותי בחייהם בפרק זמן קצר יחסית. ואני לא מדבר רק על תחושות של שינוי, אלא על תוצאות שמחזיקות מעמד, לא כאלה שנעלמות או מתפוגגות אחרי זמן קצר. דפוסי הרובוט אינם שבים עוד. כשאני מלמד פסיכולוגים את השיטה הזאת, הדבר משנה במהירות את דרך עבודתם, שנעשית אפקטיבית יותר".

אין סתירה בין העבודה האינסופית לתוצאות המושגות במהירות כזאת?
"לא, כי לא מדובר בהשגת מטרת העל, שהיא להגיע לרמה של אדם רוחני שלם, אלא בדרך להיפטר מסימפטומים מעיקים, להכניס תנועה, כוונה ומשמעות לחיים וכך לכוון אותם לכיוונים הרצויים לך. כשאתה חי את התפיסות האלה, זה בהכרח הופך אותך להורה

טוב יותר, לבן זוג טוב יותר, לאדם טוב יותר. הדבר יוצר תנועה בכל הסביבה הקרובה שלך ובתהליך של היזון חוזר — משפיעה עליך".

להיות אדם חי. חי באמת

מה קורה בפועל כשבא אליך פציינט שניסה להיפטר מבעיה שהעיקה עליו שנים בלא הצלחה? מה אתה אומר לו, שבעצם לא זו הבעיה האמיתית שלו — ועליו לטפל במשהו אחר לגמרי?
"כשאני מטפל בקליניקה אני עובד כפסיכולוגי קליני לכל דבר, המשתמש בכל מחסן הכלים שהפסיכולוגיה מעמידה לרשותי — טרנספרנס, קאונטר־טרנספרנס, חיזוק כוחות ההתמודדות, הבנת המחסומים הבינאישיים וכדומה. הטיפול הרוחני מעמיד לרשותי מערך כלים נוסף ולפעמים אני מציע, אם אני מוצא שזה מתאים, גם את המערך הזה למטופל. הדבר משנה את כל אופיו של הטיפול. בטיפול הרוחני, למשל,
נהוג לשלב מתן מטלות לעבודה בבית. משהו שעל המטופל לעשות כל

יום, כל יומיים, או כל שבוע. הטיפול אינו יכו להצטמצם לחדר הקליניקה והופך להיות תהליך מחייב מאוד עבור שני הצדדים, המטפל והמטופל.

"לא פעם יש דרישה מהמטופל להתקשר, בין פגישה אחת לשנייה, למטפל. מאותה סיבה שאי אפשר להסתפק בפגישה שבועית אחת של 50 דקות, כי מדובר בעצם במשהו שהוא יותר מטיפול והוא תהליך של הוראה: אתה מלמד מישהו לחיות אחרת. לכן זה לא יכול להצטמצם לפגישה שבועית אחת. לעתים קרובות התהליך כולל אלמנטים של 'נעשה ונשמע', כי יש משמעות לעשייה. ברגע שאתה מחליט ובוחר
לא לחיות כרובוט — אתה חייב להכניס שינוי בחיים והשינוי חייב להיות שינוי גם של עשייה בפועל. "בסך הכול זו עבודה קשה לא רק למטופל אלא גם למטפל. אבל ברגע שאתה מחליט כמטפל לבוא אל האחר מתוך אהבת חינם זה הופך להיות גם פשוט מאוד. "חשוב להבהיר ששליטה עצמית אין פירושה סגפנות והקרבה. יש משפט אחד שאני אוהב: 'אל תהיה אגואיסט. דאג לעצמך'. אם אתה לא אוהב את עצמך — אתה לא יכול לאהוב גם את האחר. אז דאג לעצמך, דאג לקבל אהבה ולשמוח וגם לאכול טוב ולמצות את הנאות החיים. אם תהיה רעב וממורמר ומתוסכל — שום דבר טוב לא ייצא מזה. אם אתה דואג לעצמך — יהיה לך קל יותר

לשלוט ביצר ויהיה לך גם כוח וגם רצון לתת לאחר.
"לפי ויניקוט, המטרה העיקרית של הטיפול היא לייצר מצב שבו העצמי האמיתי חוזר למרכז הבמה ומתרחשת בו רה־מוביליזציה (תנועה מחדש) של תהליכי ההתפתחות. בתהליכים הרוחניים הדברים דומים. המטרה היא להפסיק לחיות כאוטומט, להפוך לאדם שמנווט את חייו ומשפיע על סביבתו, להיות אדם פסיבי פחות ואקטיבי יותר בהתמודדות שלו עם העולם, אדם בורא, פחות עבד לאוטומט שבתוכו. בקיצור — אדם חי, חי באמת".




2013 (c) לטיפול והתפתחות נפשית ורוחנית